פסק-דין בתיק ה"פ 7315-08

1.         בתיק זה ניתן על ידי פסק דין ב-27.1.10, בעניינו של המחסן שעליו נטושה המחלוקת. בחלק האופרטיבי של אותו פסק דין נקבע (בסעיף 27) כדלקמן:

"אני קובע כי הזכויות המלאות במחסן הנדון הן של המבקשים. בהמשך לכך אני מורה למפקח על המקרקעין לתקן את רישום הבית המשותף ברחוב עמק רפאים 72 בירושלים, הידוע כגוש 30004, חלקה 92, כך שהמחסנים המוצמדים עתה לתתי חלקות 2 ו-5 יירשמו כמחסן אחד, הצמוד לתת חלקה 2 בלבד".

2.         על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 2213/10) ובפסק הדין שניתן שם (ב-29.11.10) הוחזר הדיון לצורך התייחסות לשני עניינים:

הראשון - עדותו של עו"ד חשין. בקשר לכך נדרשה אמירה לגבי "מה היתה התרשמותו של בית המשפט מאותה עדות ומהו המשקל שניתן, אם ניתן, לדברים שעליהם העיד עו"ד חשין, בין היתר בכל הנוגע להליך הרישום של הבית המשותף דנן".

השני - "התייחסות להוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ולהשלכותיה של הוראה זו על התוצאה". בהמשך לכך נקבע שם כי "סדרי הדין באשר להליך המשלים ייקבעו על ידי בית המשפט קמא".

3.         לאחר החזרת התיק מבית המשפט העליון ניתנה ב-13.12.10 ההחלטה הבאה:

"1. לנוכח מכלול השתלשלות העניינים מומלץ לשקול הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים לגבי תוצאת המשך ההליכים המשפטיים ולהגיע לפשרה מושכלת.

2. למקרה שלא תושג פשרה נקבע עתה כי המבקשים יעלו טענותיהם לגבי העניינים המצוינים בפסק דינו של בית המשפט העליון (ולגביהם בלבד) עד 28.12.10, והמשיב - תוך 15 יום מקבלת טיעוני המבקשים".

4.         משנשלמה הגשת הטיעונים הנוספים (ב-26.1.11, לאחר ארכות שניתנו) ונראה היה כי הגיעה שעת ההכרעה, הוגשה לפתע בקשה מטעם המשיב שבמסגרתה מבוקש לקבוע דיון. לבקשה זו אין מקום שכן משמעות ההחלטה מ-13.12.10 היא כי ההליך המשלים יתקיים בדרך של טיעונים בכתב, וכי לא יתקיים דיון פרונטאלי. עיון בטיעונים שהוגשו מלמד כי אכן אין צורך במהלך נוסף. מכיוון שכך ניתן עתה פסק הדין.

5.         הטיעונים הנוספים שהוגשו חרגו מגדר העניינים הספציפיים שלגביהם הותרה השלמת טיעון. בהמשך לכך ובכלל, בחנתי מחדש את המכלול, בהתחשב גם בטיעונים הלגיטימיים שניתן היה להוסיף עתה. בסופו של יום הגעתי לכלל מסקנה כי יש להשאיר על כנה את תוצאתו של פסק הדין המקורי.

6.         כאן המקום לציין כי לגבי העניינים שבקשר אליהם באו השלמות נאמרו בפסק הדין המקורי דברים המצביעים על הגישה אליהם, אם כי הם לא נאמרו במפורש.

בסעיף המסכם את הביסוס לתוצאה (סעיף 23) נכתב כי "עד כה נאמרו דברים שיש בהם להצביע על כך שמאזן ההסתברויות נוטה בבירור לכך שכל הזכויות האמיתיות במחסן הנדון הן של נחמני ובעקבותיה של המבקשים", כי לכך ניתן לצרף חיזוקים נוספים (שצוינו שם), והסיכום הוא כי "מכל האמור מתקבל רושם ברור שלא היה מקום לרישום של מחסן מחולק, וכי יש להורות על תיקונו של הרישום באופן שהמבקשים עותרים לו".

במה שקשור לעו"ד חשין נאמר (בסעיף 26) כי "אין לומר כי לא היה מקום לצירופו של עו"ד חשין להליכים דנן. כבר מלכתחילה התעוררו סימני שאלה, שמא מה שקשור לרישום הבית המשותף לא משקף נכונה את זכויות הצדדים, ובסופו של דבר אכן נפסק כי יש לתקן את הרישום".

הסיבות לכך שלא באו אמירות מפורשות יותר לגבי העניינים שהושלמו עתה נעוצות ברצון שלא לחרוג ממסגרת הטיעון של הצדדים ושלא לומר על עדים דברים שאין הכרח לאומרם (השוו לעניין האחרון בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' השופט שרון, פ"ד נב(3) 721 (1998) וע"א 9998/06 חזן נ' בד"ל (20.7.08) בעניין ההילוך על חבל דק בהקשר זה). מכל מקום, יתווספו עתה הדברים שייאמרו להלן להשלמת הנחוץ.

7.         לגבי מידת השכנוע שלי ניתן לומר על דרך ההפלגה כי ייתכן שאפילו היה נדרש שכנוע מעבר לספק סביר, ניתן היה לומר שהמבקשים עמדו בו, לנוכח מכלול מה שהצטבר לזכותם ולחובת המשיב במקרה דנן. הסתפקתי במה שאמרתי (כמצוטט לעיל) ולא נדרשתי באותו הקשר לאמירות יותר מפורשות בקשר למידת השכנוע בשל כך שהצדדים לא עסקו בטיעוניהם בשאלות העוסקות בשאלה מהו הנטל המדויק או הספציפי הנדרש מכח סעיף 125(א) לחוק המקרקעין. משהדבר מתבקש עתה, אוסיף את שייאמר להלן.

            בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 נקבע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 97-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969". סעיפים אלה עניינם בתיקון הפנקס בשל עילות מסוימות המפורטות בהם. לענייננו רלבנטי סעיף 93 לפקודה, שזו לשונו:

            "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט יראה לנכון...".

            בעניינו של סעיף זה נאמר כי "אין מניעה שתהיה תקיפה של הרישום בהליך מתאים, אשר תוביל לשינוי של צו הרישום ולהתאמתו למציאות האובייקטיבית" (מ' דויטש, קניין (תשנ"ז, כרך א') 658). לגבי הנטל הספציפי מצויות בפסיקה אמירות שונות. יש שנראה כי התייחסו לנטל הבאת הראיות, ומכל מקום לא קבעו כי נטל השכנוע הוא מעבר למאזן ההסתברויות. כך צוין למשל בע"א 2576/03 וינברג נ' האנ"ן (21.2.07) כי "הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת טענה כי הוא אינו משקף את מצב הדברים האמיתי... הוא נטל כבד מאד". במקום שבו דובר על הגברת נטל השכנוע נאמר לגבי מקרה מרחיק לכת יותר משלנו - אשר בו נטענה במפורש טענת תרמית, שנטען כי הובילה לרישום שאינו משקף האמת - כי "טענת תרמית מהסוג הנדון לא מספיק שתיטען בעלמא. עליה להיות מפורטת ומבוססת, והנטל להוכחת טענה מעין זו עשוי להיות כבד יותר ממאזן ההסתברויות הרגיל הנהוג במשפטים אזרחיים" (ע"א 681/88 עיזבון המנוח מוחמד סלים עבד אלג'ליל אבו אל היג'א נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 653, 659, שצוטט בע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(1) 721 (2003), שאליו הפנה המשיב).

            כפי שנאמר לעיל, במקרה דנן לנוכח כמותן של הראיות שהובאו ע"י המבקשים ואיכותן, לצד חולשת הראיות שמצד המשיב, נמצא שבין כך ובין כך המבקשים עומדים בנדרש (ואפשר שאף מעבר לכך) גם בנוגע לנטל הבאת הראיות וגם במה שקשור לנטל השכנוע.